"היא היתה אחרת מכל האחרות, היה לנו חיבור טבעי ממש מהתחלה. הכל התאים והתקרבנו ממש מהר, אהבנו לעשות הכל ביחד. גם ברמה הפיסית היה לנו חיבור מאוד חזק... הבנו אחד את השני בלי מילים, כאילו תאמנו מחשבות וניחשנו אחד את השני. היום אנחנו רבים הרבה, לא מסכימים, לא ממש טוב ביננו... אני לא מבין אותה, היא לא מבינה אותי ..." כך דרור מתאר לי את "המהפך" בקשר הנוכחי עם בת זוגתו בעודו מהרהר בתסכול על השינוי שחל בקשר בינהם. "איך כל זה השתנה בצורה כל כך קיצונית? אולי אנחנו פשוט לא מתאימים?"...
רבים מאיתנו מתחילים קשרים, מתאהבים, ומתחילים חיים משותפים עם אהבה ותחושה שהאחר המשמעותי, שלו חיכנו זמן כה רב, הגיע. לעיתים, עם אתגרי החיים או לאחר תקופה מסוימת אנו מתבוננים על אותה תחושה ראשונית כזיכרון עבר מעומעם (כפי שדרור מתאר). האם שינויי החיים הם אלה שיצרו את ההבדל? האם היו גורמים נוספים שהשפיעו על קיומו של אותו ברק ראשוני של תחילת הקשר אבל הערימו קשיים על ההמשך?
אחד הסרטים המצליחים בקולנוע מתאר את סיפורה של יצאנית רחוב שפוגשת איש עסקים נאה. היא מלמדת אותו כיצד לפתוח את הלב, הוא מלמד אותה על העולם. הם מתאהבים, וכנגד כל הסיכויים, הוא סוחף אותה לחיים משותפים. רבים זוכרים את הרגע בסרט "אישה יפה" בו ג'וליה רוברטס צועדת בשמלה אדומה עם ריצ'רד גיר. היא יפה וזוהרת, אוחזת בזרועו בדרכם למטוס הפרטי שיטיס אותם לערב בלתי נשכח באופרה. באותה אגדת סינדרלה מודרנית אנחנו, הצופים, נותרים מאושרים בזכות האיחוד שלמרות המכשולים מתגבר ומנצח בזכות האהבה. אם היה נעשה סרט המשך לסיפורם שמתקיים 10 שנים אחרי, היכן היו ממוקמים אותו זוג ביחסיהם? מה הם צפויים לעבור יחד? שאלות אלה נותרות עלומות ולכאורה חסרות חשיבות לנוכח אהבתם המבטיחה אושר מול השקיעה.
היינו רוצים לחשוב שאנו בעלי בחירה חופשית ושאנו המחליטים הבלעדיים על הדרך שבה אנחנו אוהבים, אך למעשה חשיבתנו על קשרים והאופן בו אנו מתנהלים מונעים בין השאר גם מתכתיבים חברתיים, תרבותיים והסטוריים שהגדירו עבורנו את הדרך שבה אנחנו מתנהלים ביחסים ובזוגיות - החל ממערכת הציפיות בקשר ועד צורת התקשורת. תנועת הרומנטיקה שהחלה באמצע המאה ה- 18 וקיבלה ביטוי באומנות ופילוסופיה השפיעה באופן מכריע על כל אלו עד כדי הבניית הקו המנחה ליחסים עד ימינו. בניגוד לאסכולות ששלטו לפני תנועה זו, הרומנטיקה שמה במוקד את האדם כיצור שמונע ע"י רגשות בניגוד לרציונל מחשבתי. בהתאם לכך הטמפרמנט הרומנטי יגיב לרגש יותר מאשר להגיון, יחפש התרגשות (לעומת בהירות מטרה) ויפעל למילוי אחר רצון הלב לעומת הקשבה לתכתיבים חברתיים. מתוך תפיסה זו ששמה במוקד את ההקשבה לרחשי הלב נגזרה תפיסת יחסים שלמה. הסופר והפילוסוף, אלן דה בוטון (2016), תאר כמה עקרונות מרכזיים של אותה צורת חשיבה שחלחלה עד ימינו אנו:
נישואין. הרומנטיקה מאמינה נלהבת במושג הנישואים. טרם "הרומנטיקה" מוסד הנישואים נתפס כמוסד כלכלי – פעולה רציונלית שאיחדה בין משפחות על מנת להבטיח שלום ובטחון, שמירה על נכסי המשפחה ועל אילן היוחסין. עם עליית תקופת הרומנטיקה תפיסת הנישואין כמוסד רציונלי חסר רגש משתנה ולראשונה נישואין נתפסים כמושתתים על רעיון אידיאולוגי של איחוד בין שניים המבוסס על אהבה רווית תשוקה.
סקס. כיון שמטרת הנישואים היא לאחד בין זוג על בסיס רגש אהבה המחבר בינהם, הרומנטיקה מייצרת חיבור בין סקס ואהבה. כיון שקודם לתפיסה זו נישואין נעשו מתוך אינטרס, הזירה המינית נתפסה כמופרדת מחיי הנישואים. אדם היה יכול להתחתן עם מי שלא אהב ולקיים יחסי מין מחוץ לנישואין מבלי שהדבר ייתפס כנקודת שבר ביחסים. באותה מידה, אדם היה יכול להוליד ילדים מתוך צורך רציונלי של המשך השושלת ובמקביל לקיים סקס או לחוש אהבה מחוץ לנישואין, אך לא עוד! עם הרומנטיקה, סקס במסגרת הקשר הופך לביטוי של אהבה כסממן ליחסים בריאים והרמוניים. כפועל יוצא- ניתן להבין כי סקס לא תדיר או לא מספק ובמיוחד בגידה (שהיו בעלי משמעות זעומה קודם לכן) מסמנים משבר עמוק במהות הקשר והופכים לסיבה לפירוק היחסים.
בדידות. כיון שמצפן האהבה הוא הסיבה לאיחוד בין בני זוג ובן/בת הזוג נתפסים כ"החצי השני שלי", נוצרת ציפייה שחיבור מתוך אהבה אמיתית יהווה פתרון לתחושת בדידות קיומית. מתוך תפיסה זו נגזרת ציפייה שבן הזוג הנכון יוכל להבין אותי ללא מילים, איתו/ה נרגיש מוכלים, מובנים בצורה טבעית ללא כל מאמץ או צורך להסביר את עצמנו או כוונותינו.
פרגמטיות. לעומת המבט הפרקטי והתועלתני ששלט קודם, הרומנטיות מזלזלת בצורך להתייחס לנושאים פרקטיים מתוך האמונה שאינטואיציה ואהבה יפתרו ויסדרו את הכל ולכן לא יהיה זה נכון לדון על מרכיבים שדורשים התבוננות מקדימה או מעמיקה (יחס לכסף, הרגלי נקיון, תפיסת חינוך ילדים וכד').
קבלה והכלה. הרומנטיות מאמינה שכפועל יוצא מחיבור אהבה אמיתית מתחייבת קבלה אינסופית של בן הזוג. בשל כך, מצבי קונפליקט או הצורך להתכוונן אחד לשני, להשתנות או לייצר שינויים לטובת הישרדות היחסים נתפסים כסימן משברי ואיום על המשך היחסים.
בצורה בלתי מודעת אותה תפיסה מהתלת בנו עד ימינו ושוזרת ציפיות ל"אחד" או "האחת" המושלמים מבלי שנתהה על כך. בדומה לסרט " אישה יפה" אנו צופים באלאדין וביסמין חבוקים על מרבד הקסמים לאחר שהתגברו על מכשולי האהבה בעודם טסים אל תוך השקיעה. גם כאן מוטמע המסר כי אהבת אמת מתגברת על כל קושי ואנו נותרים עם הבטחה לעתיד מבטיח "באושר ועושר עד עצם היום הזה"... אך מה הפוטנציאל ההמשכי של אותו מבט מאדיר של בן/בת הזוג המושלמים? האם אהבה תספיק כדי לשמר את יחסיהם?
תמונה א': סוף הסרט תמונה ב': Tom Ward בסוף אלטרנטיבי על החייים שאחרי
אסתר פרל, סופרת בינלאומית ומטפלת זוגית טוענת כי אותו מודל רומנטי הוליד בנו ציפייה ו"קוד מנחה" לכך שהפרטנר/ית ימלאו עבורנו במקביל מספר תפקידים: הורה שותף, משענת כלכלית, החבר הכי טוב, איש סוד ומאהב מושלם. בקשר כזה נרגיש משיכה וסקס מספק לאורך שנות הקשר שיבטלו כל תשוקה או התאוות לאדם אחר, נוכל להבין אחד את השני באופן אינטואיטיבי, לחלוק הכל ולהיות מונחים למקום הנכון ע"י רגשותינו כאשר מאפיינים אלו ימשיכו להתקיים ללא תלות בשינויי חיים כמו ילדים, עבודה וכד'.
מכך ניתן להבין כי עם יצירת הצימוד בין אהבה, סקס ונישואין (או קשר מחייב) כאבני יסוד של האושר הזוגי, תפיסת הרומנטיקה יצרה מחד אמונה ש"האחד/ אחת" מחכה לנו בפינה ומאידך טשטשה את יכולתנו להכיר במוגבלות בן/בת הזוג לספק לנו את כל התפקידים שייעדנו לו/ה. אין ספק שזיקוקי דינור ראשוניים בתחילת הקשר מציפים את בני הזוג באדרנלין והתרגשות, לעיתים מעוורי מציאות, אך בו בעת, התפיסה הרומנטית היבנתה מערכת ציפיות לא ריאלית שאנו מתקשים להגמיש וטומנת יסודות למפח נפש ואכזבה מקשרים בשל הקושי שלנו להכיר במורכבות הקשר הזוגי.
במסגרת הטיפול אני שואל זוגות רבים מה חיבר בינהם בתחילת הקשר? מה התכונות הבולטות שהבחינו בבני/בנות זוגם עם תחילת ההכרות? בדומה לדרור שמתוסכל מהפער בין ההווה והעבר בקשר עם בת זוגו, זוגות רבים מתארים את המאפיינים שחיברו בינהם בתחילת הקשר ככאלה שהפכו עם השנים לגורם מחלוקת או מקור למתחים. "אהבתי שהוא היה מאוד רגוע ויציב... (היום) הוא רגוע מדי, לא רוצה לעשות דברים" / "אהבתי את השקט שלו, שהוא נתן לי ספייס.... (היום) הוא לא מדבר, לא משתף, לא מתעניין. כל הזמן שותק./ "היא היתה תוססת, כל הזמן עשינו דברים חדשים.... (היום) היא לא יכולה להיות רגע אחד בשקט בבית, כל הזמן חסרת מנוחה". מי מבין בני הזוג השתנה? האם ייתכן כי תפיסת האחר בתחילת הקשר הראשוני היא נטולת פגמים כיון שאנו מתמקדים במה שרצוי ומתאים ל"קוד האהבה" שלנו? החידוש הוא מרגש ומרענן, אך כשאותו חידוש הופך לשגרה מוכרת האם עלינו לנטוש כל נטייה רגשית וציפייה לחיבור רגשי עם בן זוג?
לכאורה נראה כי האופציה העומדת בפנינו היא ההסכמה למבט מפוכח וחיים נטולי ברק או מנגד מעבר לקשר חדש שיספק את כל הצרכים עד שגם הוא יתעמעם. הרעיונות הרומנטיים, שמייצרים ציפייה לאידיליה מופלאה דנים יחסים לעתיד עגום משום שבבוא העת בני זוג שהסתמכו על אהבה כבסיס בלעדי לקשר ללא צורך לתקשר, בנוסף לציפייה שהאחר ימלא את כל החלקים החסרים, נותרים חסרי אונים כשאותה תשוקה ראשונית מפנה מקומה לאכזבה, כעס, תסכול או ייאוש ביחסים. לעומת אלו התקווה לקשר נעוצה למעשה לא בנטישת הכמיהה לאהבה אלא בשאילת שאלות, בהכרות מעמיקה לאורך הקשר ובהטלת ספק ברעיון השלמות עליו חונכנו באופן לא מודע.
כאשר אנו מכירים בחוסר המושלמות של עצמנו מתפתחת גם היכולת לגלות חמלה כלפי בן/בת הזוג שפגומים לא פחות מהדמות המביטה אלינו בראי. קבלה שכזו מאפשרת התבוננות מרובת רבדים על האדם שאיתנו, שאין זה סביר שימלא את כל התפקידים ברשימה שלנו, ועמה מתפתחת ההבנה שלעולם לא נכל למצוא את כל התכונות באדם אחר- לא אנחנו עבור בן/ בת זוגנו, ולהפך.
למול ההתלהבות הראשונית, הרעיונות של פשרה וקבלה נראים פחות זוהרים אך מביאים עימם מבט מלא, אנושי וחם. לעומת הפנטזיה האידילית, מבט שכזה מייצר הבנה שבאחריותנו ללמוד כיצד לתקשר, להביע רצונות ולהתכוונן לאחר ובין השאר- שלשלל נושאים, (כסף, הרגלי נקיון, תפיסות על דת, חינוך, תזונה וכיוב' שפעמים רבות נותרים לא מדוברים בראשית הקשר כיון שנתפסים כמדכאי רגש והתלהבות) יש לתת מקום ראוי ומרכזי. עם היכולת לפתח מבט מורכב על הקשר הזוגי נוכל (עם הזמן) לקבל בחיוך ששיח על תכני יומיום אינו מהווה כפירה ביכולת לשמר אהבה, חיבור וקשר, אלא להפך- מאפשר להעצים קשר ולמנוע אי הבנות שבבוא העת יכולות להכתיב את סיום הקשר שהחל בצורה כה חיובית. אמנם לצד סיום מבטיח בשיוט על מרבד קסמים לעבר השקיעה מבט שכזה נראה פחות "רומנטי" אבל מחזיק באופטימיות את היכולת ליצור עתיד של יחסים מלאי משמעות ואהבה.